גבריאל בן שמואל הידנה

ומחציתה על-תנאי. בצדק טען בא-כוח המדינה, כי העונש שהוטל על המשיב איננו נותן ביטוי לחומרה שבה יש להתייחס למעשים מיניים בקטינים, ואף לא לצורכי ההגנה על שלומם של קטינים מפני פגיעות מיניות בגופם מצד בוגרים מסוגו של המשיב. בית המשפט המחוזי, ששיקולים אלה לא נעלמו מעיניו, ציין בגזר-דינו כי ייחס משקל רב להודאתו של המשיב, לעברו הנקי וכן להתרשמותו שהמשיב מכיר בחומרת מעשיו ומצטער עליהם.

חוששנו כי בנסיבות המקרה הנדון חרג בית המשפט המחוזי, במשקל שייחס לשיקולים אלה, מן המידה הראויה. כה חרג עד שהשיקולים לקולה הכריעו את הכף, בעוד שלחומרת המעשים ולצורך החברתי להגן על שלומם של קטינים מסוגם של המתלוננים - שהם העיקר בהענשת נאשמים שנמצאו אשמים במעשים מסוג זה - כמעט ולא ניתן משקל. אין צריך לומר כי ריבוי המעשים, והפגיעה בילד נוסף במהלך התקופה, מעלים יסוד לקשייו של המשיב לשלוט בדחפיו המיניים ומכאן למסוכנותו.

 אנו מקבלים את ערעור המדינה. על-פי מעשיו ראוי היה המשיב להיענש בחומרה יותר גדולה, אך משום מידתנו הרגילה, שלא למצות את דינו של נאשם בשלב הערעור, הננו מעמידים את עונשו של המשיב על שש שנות מאסר, ארבע שנים מתוכן מאסר בפועל ויתרת התקופה מאסר על תנאי; כשהתנאי הוא כאמור בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. הפיצוי שנפסק לטובת המתלונן יעמוד בעינו. ברי לנו כי המשיב זקוק לטיפול שמטרתו לסייע לו להתגבר על דחפיו. נציגת שירות המבחן הניחה את דעתנו, כי במהלך מאסרו יזכה המשיב לטיפול שהוא נזקק לו. כפועל יוצא מן האמור הננו דוחים את ערעור המשיב על חומרת עונ