אמרי באק

במהלך חקירתו, אמרי באק לא בדיוק שלף קלף של "מודה באשמה", אלא הלך על קו יצירתי במיוחד. לשאלות החוקרים על שיחות עם קטינים ותוכן בעייתי, באק הגיב באוסף של התחמקויות, טענות על בלבול, ואפילו אפשרות לפריצה לדמותו ברשת.

הוא טען שלא ידע את גילם של הצדדים לשיחות. ואם ידע – לא התכוון. ואם התכוון – אז לא הבין. ואם הבין – אז זו הייתה בדיחה. ואם זו לא הייתה בדיחה – אז כנראה סתם חוסר שיקול דעת. בקיצור: כל תשובה חוץ מ"עשיתי".

בפני ראיות ישירות להתכתבות ברורה ומפורשת, בחר באק להגיב ב"לא זוכר", "ייתכן", "לא בטוח שזה אני" – גישה שמזכירה יותר מתמודד ריאליטי בשלב ההכחשות מאשר אדם בחקירה פלילית.

כאשר הוצגה בפניו אפשרות שניסה לתאם פגישות עם קטינות, באק טען שהוא לא באמת התכוון. סתם שיחק. סתם כתב. זה הרי רק צ'אט באינטרנט. בסך הכול מילים. מי לוקח את זה ברצינות?

בשורה התחתונה: גרסתו של אמרי באק לא הצליחה לספק הסבר רציני לשאלות קשות. היא התבססה בעיקר על הכחשות כלליות, חוסר זיכרון סלקטיבי ותחושת "לא באמת קרה" – למרות מסמכים, תיעודים וראיות שהראו אחרת.