גלעד חיים קובי

השופט ריבלין עמד בהרחבה על אורח חקירתה של הקטינה על־ידי חוקרת הילדים בפרשתנו. אינני מתעלם מן הקושי הכרוך בחקירת ילדה בגילה של המתלוננת. נראה שברוב המקרים מסוג זה הסיכוי לדובב ילדה קטנה ולהביאה לכך שתהיה מוכנה ומסוגלת לתאר במילותיה שלה אירועים קשים שחוותה, מותנה בנכונותו של חוקר הילדים לפעול בחקירתה בשקידה ובסבלנות. כך, ללא ספק, נהגה גם חוקרת הילדים בפרשתנו. אלא שעל חוקר ילדים מוטלת חובה להתחשב גם ברצונו, במצבו וברגישויותיו של הילד הנתון בחקירה. הכבדה יתרה עמו לא זה בלבד שעלולה היא לפגוע בטובתו של הילד, אלא שעלולה היא לפגוע אף בטובת החקירה ובאמינות תוצאותיה. חוקר ילדים מצווה לזכור כי בשלב החקירה משמש הוא לא רק כזרוען הארוכה של המשטרה ושל התביעה, אלא גם כזרועם הארוכה של החשוד וסניגורו. תפקידו איננו לחלץ מפי הילד המתלונן עדות מרשיעה דווקא. תפקידו הוא אך לברר מפי הילד את העובדות העשויות להיות בעלות חשיבות בקביעת אשמתו, או חפותו, של החשוד. דומני כי בחקירתה של הקטינה המתלוננת בפרשתנו העמידה אותה חוקרת הילדים במבחן קשה מדי. אילוצה להמשיך להשיב לשאלות, בעוד היא מלינה על עייפות, וכמעט לאחר כל שאלה שהוצגה לה מבקשת לסיים את החקירה וללכת הביתה, הכביד עד מאוד עם המתלוננת. לא בכדי עמד השופט ריבלין על החשש - שאף חוקרת הילדים הייתה מודעת לקיומו - שמא בשלב האחרון של גביית עדותה ניסתה הילדה לרצות בתשובותיה את החוקרת. כשלעצמי הריני סבור כי עדותה של המתלוננת על אודות המעשים שעולל לה המערער הייתה ראויה לאמונו של בית־המשפט המחוזי, עם זאת ראיתי טעם לרשום הערה בנושא זה לתשומת־לבם של חוקרי הילדים באשר הם